המסע של אבו אמיר נג’יב עבדאללה – משדות הפלחה לשמן זית סורי מצטיין

המסע של אבו אמיר נג’יב עבדללה למדליה הראשונה שלו בתחרויות שמן זית, התחיל בשדות הפלחה של ילדותו בכפר כסרא – סמיע. לאחר שירותו הצבאי, עבד שנים ארוכות כנהג ב”אגד” ובמקביל, נטע את כרם הזיתים הראשון בכפרו והקים בית בד.

השנה, בעידוד “ענף הזית” במועצת הצמחים המקדם תהליך לבידול אזורי של זיתי הבעל בגליל מזן סורי, הגיש לראשונה שמן זית מתוצרתו לתחרות הבינלאומית TerraOlivo שהתקיימה בחסות הענף וזכה במדלית gold. 

הדרך הנופית לכפרים כסרא – סמיע (שני כפרים דרוזים שאוחדו למועצה מקומית משותפת ב – 1990) במרומי הגליל, מתפתלת בין סמטאות הכפר ההררי עד לפתח בית הבד “אלאמנה” (“האמונה”) מיכלי הנירוסטה המסנוורים מברק של ניקיון, גם מחוץ לעונת המסיק רומזים על הגישה הקפדנית של בעליו.

נג’יב, איש לבבי שהכנסת אורחים טבועה בדמו, מקדם את פנינו בפלחי אבטיח גלילי קר וזו רק תחילתו של ביקור מרתק מלווה באירוח אדיב. ארבעת בניו שמצטרפים למפגש, הם בעלי מקצועות מגוונים שמעורים בפעילות בית הבד ונותנים כתף לאביהם בעיקר בעונת המסיק. 

בנשימה אחת עם הזכייה המרגשת ופורצת הדרך, הוא מדגיש כי אינו מופתע מהשגיו במסע שהחל בשנות השמונים ועד 2021: “בתוכי אני יודע שמשנת 2000 השמן הוא איכותי, השינוי לא התרחש ביום אחד והרגשתי איך הוא משתפר בהדרגה מאז שנטעתי את הכרם הראשון”, הוא מסביר בכנות. 

משדות הפלחה לזיתי בעל

בכסרא – סמיע לא תמצאו עצי זית עתיקים לחוס בצילם כמו העצים המפורסמים בבקעת בית הכרם או בראמה הסמוכה. “עד אמצע שנות השמונים לא גידלו בכפר זיתים. המשפחות גידלו את האוכל שלהם בשדות הפלחה, זרעו וקצרו חיטה, עדשים, חומוס ושומשום שהיוו את בסיס התזונה היום יומית. אני זוכר שהייתי מעמיס את שקי החיטה על חמור או גמל ורוכב כשעה לטחנת הקמח בפקיעין” מספר נג’יב. 

המעבר לנטיעת זיתים בכפר נבע, בעיקר, מהמציאות הכלכלית העגומה שפגעה בכדאיות גידולי הפלחה והחקלאים נאלצו לתור אחר מקורות פרנסה נוספים. הוא עצמו, נטש את הפלחה והצטרף לחברת “אגד” כנהג. קשה לדמיין כי הבנייה הצפופה המקיפה היום את בית הבד הוקמה בלב שדות ובוסתני תאנים שהומרו לנדל”ן עם הגידול באוכלוסיה.

“מידי שנה, בחודשים אוקטובר-נובמבר היו מאלצים את הנהגים לצאת לחופשה (זו עונה פחות רווחית עבור החברה”). נג’יב זיהה חלון הזדמנויות בתזמון המושלם של חופשתו הכפוייה בעונת המסיק ובמקום לשבת בחוסר מעש, החל לנטוע עצי זית צעירים ויצא להרפתקה מתמשכת. 

משמן ביתי לשמן תקני

“בעל ניסיון הוא יותר חכם מרופא!” הוא מצטט מפתגם עממי. בשנת 1986 חנך את בית הבד הראשון שלו שבגרסתו המסורתית, עצר שמן זית סורי באבני ריחיים ועקלים איטלקיים ואת החשמל סיפק גנרטור זמני. בהמשך רכש בית בד איטלקי מודרני ומיכלי נירוסטה ענקיים ופיתח “פטנטים” לייעול מערך בית הבד.  כך למד לשלוט בתהליכים ולמצות את מירב אחוזי שמן זית מעבר למקובל. שנת 2000 היוותה עבורו נקודת מפנה כשאימץ את התקנים של ארגון הזית העולמי (IOC) המחייבים טעימה אורגנולפטית ובדיקת מעבדה ולמד ממסיק למסיק לאזן בין הפירותיות העדינה של הזן הסורי עם המרירות המודגשת והחריפות העדינה. אבו אמיר בנה לו מוניטין של מקצוען ומדריך שאינו מתפשר. המפתח לייצור שמן זית איכותי על פי התקן תוך שמירה על רוח המסורת, טמון בכל אחד משלבי המסיק, העצירה והאחסון. על המסע שלו בבית הבד שהפך למרכז עולמו ולחלק מזהותו האישית.

“ניקיון! ניקיון! ניקיון!” המוטו שלו בניהול בית הבד המבהיק בנקיונו גם בקיץ. את הניסיון והמסרים שלו הוא מבקש להנחיל ללקוחות שלו מכפרי הסביבה ומנחה אותם ברזי השליטה על איכות הזיתים בעת המסיק, לפעמים “בדרך הקשה” כשאחד המגדלים מביא לבית הבד זיתים לא ראויים, הוא מסרב לקבל אותם אך מדריך בסבלנות את הלקוח המתוסכל. מניסיונו, כמעט תם העידן בו אספו גם את הזיתים שנשרו מהעצים אבל קיימים עדיין מגדלים שאוספים את הזיתים לשקים אטומים שגורמים לתסיסת הזיתים והוא ממליץ להם להביא את הזיתים במיכלים מאווררים שמונעים את התחממות הזיתים במסע הקריטי נגד הזמן מהכרם ועד לבית הבד.

“כשהיינו ילדים היו בכל בית ג’ארות חרס גדולות שהכילו 100 ליטר כל אחת ואוחסנו במקום קריר כדי לשמור על איכות. אחר כך, בשם “הקידמה” עברו לאחסון השמן בג’ריקנים מפלסטיק ועד שלמדו שהשמן נפגם עברו למעלה משני עשורים.

בירכתי בית הבד מונחים לייבוש בצלים וראשי שום, שרידים אחרונים לגידולי השדה המשפחתיים. על המדפים גלילי הגפת שמייצרים בני המשפחה שמשמשים להסקה בחורף שמפיקים אנרגיה חסכונית לעומת שימוש בעצים ויוצאים נשכרים פעמיים: מונעים מפגע סביבתי לצד רווח כלכלי. מהמשקעים שמצטברים בתחתית המיכלים לאחר השפייה, הוא מייצר סבונים בניחוח יסמין.

בידול אזורי של כרמי הבעל – היוזמה החדשה של “ענף הזית”

התכניות המתגבשות לבידול אזורי של שמני הזית המופקים מכרמי הבעל המסורתיים, מבקשות להשיב לזן הסורי את זוהרו ולרתום את הסיפור התרבותי הנלווה לטעמו הייחודי והאהוב בארצות המזרח התיכון. 

בכירי “ענף הזית” המנכ”ל אורי יוגב והיועצים ד”ר מאזן עלי ויצחק ציפורי סיירו בכפרים, נפגשו עם החקלאים ואספו שמנים שהובאו לטעימה בפאנל טועמים צפון. חמישה מהשמנים נמצאו מתאימים להשתתפות בתחרות במקצה מיוחד לשמני הבעל. לצד נג’יב עבדללה זכה גם אבו חסן מכפר משהד. משק ימין ממושב עלמה זכה ב-grand prestige .

“במסיק הקרוב מתכנן הענף של סדרות קטנות של שמן זית מהמטעים המסורתיים באופן מוקפד במיוחד והשוואת התוצאה בטעימה מספר חודשים מאוחר יותר עם ההפקה המסורתית השגרתית” מוסר יוגב. אם ניתן יהיה לעודד את העסקים המשפחתיים הקטנים לשקם את ייצורו, אולי ימנעו את עקירת העצים הבאים.

הזכייה של נגיב היא צעד חשוב לו כיצרן ובעל בית בד אך גם כאיש מקצוע מוערך בקרב המגדלים שיהיה ממובילי השינוי תוך שמירה על רוח המסורת והתרבות. 

 “היום, זו כבר לא פנטזיה למכור לדובאי שמן זית סורי” מהרהר נג’יב, היזם הבלתי נלאה, וכבר מחשב כמה צעדים קדימה.

*תודה מיוחדת למר עלי סואידה, מנהל פאנל טעימות שמן זית במשרד הבריאות שליווה את הביקור.

כתיבה וצילום: יעל עופר